כניסה לחברים
ראיון עם שלום נחמיה

הראיון נערך עבור כתבה בגליון דצמבר 2010 של עיתון בני שמעון בנושא הוותיקים במועצה


ספר לי על הילדות שלך

אנחנו משפחה חקלאית, לכן לא גרנו יחד עם הרחוב של היהודים, היינו קצת יותר הצידה בגלל החקלאות. המשפחה שלי התעסקה עם קני סוכר, אורז ודברים אחרים: אחרי המלחמה גם עשו מסמרים וברגים. היו לנו כ-40 עובדים, בעונה היו יותר, כי היו עובדים הכל בידיים, חותכים את הקני סוכר, מובילים, לוקחים את המיץ, מבשלים, כל זה עבודת ידיים. אנחנו במשפחה חמישה ילדים. אחי ואחותי למדו בארנאולם בתיכון. אני למדתי בכיתות א-ד בקוצ'ין, ואחר כך לארנאולם לפרק זמן קצר ללמוד את הבר-מצווה, ואחר כך עוד שנה ומשהו למדתי בארנאולם. זה רחוק כ-20 ק"מ. לפני הבר מצווה, בערך כחצי שנה, אבא שלי נפטר, לכן לא עשו לי טקס, רק הלכנו לבית כנסת ועשינו הנחת תפילין. אחרי שאבא נפטר המצב הכלכלי התדרדר. מפה התגלגל גם נושא העלייה לארץ. ב-51 באו חלק מהצעירים בתור עליית הנוער. אחר כך ב-52, 53 באו קצת. אחותי באה ב-53. אחר כך באה הפסקת עלייה. בהודו יש דבר שנקראה "רגל פיל" עקיצת יתוש שרגל מתנפחת, זה לא תופס את כולם. שליח הסוכנות שהיה שם דיווח לארץ. מפה שלחו רופא שבדק את הנושא והוא המליץ לא להעלות לארץ. אז כל העלייה מארנאולם הופסקה. רוב היהודים מכרו את רכושם בשביל לעלות לארץ. הם מכרו, העלייה הופסקה ואז לא היה להם לא בית ולא רכוש. המצב היה מאוד קשה. לחלק היה קצת כסף ולחלק לא היה בכלל. הקהילה החליטה לשלוח שליח לישראל להסביר את הנושא. היה שם עורך דין שהיה הכי טוב בכל האיזור בשם סלם (=שלום). שלחו אותו הנה – הוא נאם בכנסת, נפגש עם בן-גוריון, היה בקיבוצים והוא הירצה בחופשיות באנגלית. אחרי הנאום בכנסת והמפגש עם בן-גוריון החליטו להעלות. בינתיים עברה עוד שנה, ב-54 עלינו רוב היהודים, אחר כך נשארו קצת אנשים שעלו יותר מאוחר: 55,56. צריך לציין שבארנאולם היו שני בתי כנסת. הקהילה היתה מאוד עשירה. שליח הסוכנות קראו לו סמית. הוא ראה שיש קהילה וכסף ואמר: רוצים לעלות – תשלמו את הכרטיס. ארנאולם שילם על העלייה של כולם. הקהילה שילמה עבור אותם אנשים שעלו. הוא אמר שהוא מעביר את הכסף לסוכנות היהודית שתקים קרן עבור מלגות, אבל אחר כך לא ראינו את זה. כשהגיעו לארץ, הקליטה היתה מאוד קשה.

רובם הגיעו לשער עלייה – מחנה מעבר בחיפה, חלק בפרדס חנה, חלק בטבעון, ועוד מקום אחד. בשער העלייה היה פעם מחנה של האנגלים. היו שם האנגרים גדולים, בתוכם 200 איש, לא משנה גברים, נשים, ילדים – כולם ביחד. שמה מיינו את הילדים, אלה שיכולים ללכת לעליית הנוער- מגיל 10 או 11 עד 16 לקחו אותם לעליית הנוער למקום איסוף ברמת הדסה. שם קלטו את הילדים מכל העליות. יש אנשים שנשארו שם שבוע ויש שנתיים. משם היו מפזרים את הילדים, מי שרצה קיבוץ – אז קיבוץ. מי שדתי הולך למקום כזה או אחר. ובינתיים היו מחכים שם.

אני הייתי בגיל 16 אז נכנסתי בעליית הנוער. אני לא החזקתי בשער העלייה יותר משבועיים. אחר כך חילקו את הילדים לפי רצונם. אני הייתי הראשון שעזבתי. ביקשתי מסורת. העבירו אותי לכפר חסידים. מוסד של כפר הנוער הדתי. אני בין הראשונים שהגעתי שם ללמוד. שם זה כבר סדר אחר, חצי יום לומדים וחצי יום עובדים – רפת, לול, גן ירק. שם הייתי שנתיים ושלושה חודשים. אחרי זה הלכתי לצבא.

אמא שלי היתה בשער העלייה, הם התארגנו חמישה משפחות, ביניהם בן-דוד שלי שהיה במעברה בכפר חסידים, הם רצו קיבוץ. שלחו אותם לכרמל, לקיבוץ צעיר בשם "בית אורן". אנחנו לא ידענו שזה של השל שומר הצעיר. כשהיגענו לשם תוך שבוע הבנו שנפלנו בפח גדול מאוד והתחלנו שם להגיד להם שאנחנו לא יכולים להשאר. הם ראו שאנחנו כוח עבודה רציני, כל משפחה שניים-שלושה עובדים, אז נתנו לנו פינה לבשל לבד, עם כלים חדשים, ושולחנות שלנו שנעשה מה שאנחנו רוצים. סך הכל כל העסק החזיק שמונה חודשים. בחופש הייתי הולך לקיבוץ ולא סיפרתי למדריכים שלי בבית הספר שזה קיבוץ של השומר הצעיר – אחרת לא היו משחררים אותי... בסופו של דבר עזבנו.


איך הגעתם לנבטים

המשפחה שלי ושל דוד שלי הגיעה לנבטים בערך בפסח בשנת 55, הבן דוד שלי חזר למעברה, ושתי משפחות הלכו למושב עלמה בצפון. ככה הקבוצה שלנו התפזרה. אני הלכתי לצבא. כשאמא שלי חלתה, הוציאו אותי לחופשה מהצבא.

את אישתי הכרתי עוד מהודו, היינו חברים. בחופשה הזאת מהצבא התחנתי איתה. אחרי זה שיחררו אותי לגמרי. אחרי החתונה התקבלנו פה במושב. כשקיבלו אותי היו 63 משקים ולא היו משקים פנויים. אני ועוד שניים-שלושה צעירים התקבלנו למושב, אבל לא היו משקים פנויים. אמרו שעשרה משפחות רוצות לעזוב. חלק הלכו לראשון וחלק לכפר יובל. אמרו שברגע שהם ילכו אנחנו הראשונים, וכך היה. כל העזיבה שלהם לקחה כשישה שבעה חודשים. בינתיים אני גרתי אצל האח שלי, ובינתיים גם אישתי נכנסה להריון אז היה שמחה וששון. שם לא היה מקום: הוא ואישתו והאמא ועוד שתי אחיות. אז לקחתי בית קטן הרוס וסידרתי אותו איכשהו כדי לגור . אחרי כמה חודשים המשפחות עזבו וקיבלתי את המשק הזה. היו אז בתים קטנים של 48 מטר. זו היתה הקליטה שלי בנבטים. אחרי שקיבלנו את המשק הזה. לא היה עליו כלום. הגידולים לקחו הרבה זמן. רוב העבודה היתה של קרן קיימת: סדר, ניקיון, חפרנו תעלות מים. חלק עבדו במושב וחלק בחוץ בקרן קיימת, סיכול אבנים, ניקוי עשבים, שתילת עצים, כל הגבעות שלהב היום נהנים מזה, זה אנחנו, אנשי באר שבע ואופקים. שלושה משאיות כל יום באים שמה, ועובדים בכל היערות. גם בגבולות וכל מני מקומות.

לאט-לאט התחלנו את החקלאות. החקלאות לקחה הרבה זמן כי הסוכנות היהודית לא האמינה בנו שאנחנו מסוגלים לעבוד. כי אז בזמנו הקוצ'ינים היו שוקלים 35-40 קילו. מה הם יכולים לעשות בחקלאות? הם לא כל כך מיהרו והמליצו גם הלאה להפסיק לתת עבודה. אנחנו נלחמנו על הנושא הזה של החקלאות ובסוף הצלחנו. גידלנו פה ירקות – הרבה ירקות. אחר כך מטעים, אחר כך פרחים, המון המון דברים: זיתים שקדים משמש. שתלנו ביחד את המשמש 300 דונם. את הזיתים חלק היה כשאנחנו באנו וחלק שתלנו. אחר כך היה שטח של כל אחד שתל. בהתחלה גידלנו כל אחד כ-10 דונם והיינו משווקים דרך המושב. כשהתחילו קצת בעיות עם הירקות התחלנו עם מטעים. בערך ב71 או 72. אחרי זה אני תמיד הייתי חלוץ של הנושאים האלה. היה לי חבר טוב בסוכנות היהודית דוב גוש חלב עליו השלום, נפטר לפני כמה שנים. הוא ואני תמיד היינו מחפשים כל מני דברים. מצאנו עגבניות ליצוא. אז גידלנו 250מ"ר לניסיון, אני ועוד חקלאי. זה לא הלך טוב, ואז מיד הלכנו לנושא של פרחים. זה היה סיפור, כל הארץ התנגדו – כולם התנגדו. המדריכים לא האמינו שהמושבים יכולים לגדל פרחים. נתנו רק לקיבוצים. זה היה מוטעה. בקיבוצים לא הצליחו בכלל. במושב רנן היה אחד חלוץ שהיה הראשון שגידל וורדים. שנה אחרי זה אני והחבר שלי גם נכנסנו לנושא של וורדים. נרשמו, היה גם הקצבות – היה צריך להגיש בקשה, אז היו מקצים לך דונם והיית מקבל הלוואות ומענקים. כשעברתי לפרחים, אני והחבר שלי למדנו ברופין גידול פרחים. אז גידול פרחים זה כמו מטעים – לומדים. אחרי שגמרנו ללמוד הכל, אני רוצה, יש מדריך אחד שקראו לו דוד גלעד, הוא הראשון שהתנגד. הוא אמר "לנבטים לא יהיה פרחים, זה נגב ולא יגדל" יום אחד הוא אמר לי - "אתה רואה את הכף יש שלי – פה יהיה שערות כשאתה תקבל ממני אישור" כי הוא הרי צריך לאשר. אמרתי לו "דוד גלעד – אתה לא מכיר את הקוצ'ינים, קוצ'יני אם רוצה משהו משיג". הוא נלחם איתי בכל ישיבה היה פוסל את הכל. אמרתי – יש דרך אחרת. אני יחד עם האנשים שמטפלים הגענו לשר החקלאות. הסברנו לו את כל זה ושיכנענו אותו. הוא קרא לו למדריך ואמר שהוא מאשר שני דונם הראשונים שיהיו בנבטים. הוא נתן הוראה למשרד החקלאות ולסוכנות היהודית ולמשרד ההדרכה ללוות אותנו צמוד ולעזור לנו. הכל הלך על מי מנוחות. אני קצת למדתי בזמנו כשהייתי במוסד איך משבחים את הקרקע, לקחתי שלושה-ארבעה משאיות זבל אורגני, פיזרתי בשטח, גידלתי עליו תירס והפכתי אותי וגידלתי על זה וורדים. הוורדים היו כל כך גדולים שהם עברו כבר את החממה. המדריכים באו מכל הארץ כי הם רצו לראות. שנה ראשונה, עם כל הקשיים וכל ההוצאות, נשארו לנו 10,000 לירות. כל העולם אמרו הנה המדריך הזה התנגד והחקלאי הזה לימד את המדריך איך לגדל. המדריכים היו באים אלי ללמוד.

ככה התחלנו. אני התחלתי עם דונם, אחר כך 4 וחצי. במושב גם כן התחילו להתעורר. ב72 הקמנו 14 דונם חדשים. כל אחד דונם ושנה אחרי זה כל אחד עוד שני דונם. אני היה לי גם קצת פרטי קרוב לשני דונם מרווחים שהיו לי. אחר כך ענף הפרחים בארץ התחיל להתדרדר ואני סגרתי את המשק של הפרחים. אני גם הגעתי למסקנה שאי אפשר להתפרנס, אני רק מפסיד ואז הילדים שלי כבר לפני זה אמרו לי לסגור והגעתי למסקנה וסגרתי את זה עם חובות גדולים.

 

איזה חוויה מיוחדת אתה זוכר?

ביום חנוכת בית הכנסת, היתה לי חוויה עצובה. לחנוכת בית הכנסת הזמנו את ראש הממשלה, רבין ופנחס ספיר ועוד חברי כנסת ושרים. כל אחד קיבל תפקיד מי מלווה את מי. חלקי נפל בפנחס ספיר. קיבלתי אותו בשעה שלוש, היה מסלול של סיור במושב, אחר כך יוצאים החוצה סיור בשטחים, משמש, זיתים וחוזרים בחזרה. חזרנו ישבנו בבמה. כל אחד ישב ליד המלווה שלו. אנחנו ישבנו בבמה, הוא היה קצת אדום, שאלתי אותו והוא אמר שהוא מסייר מהבוקר בנגב. הוצאנו את הספר תורה, רבין קיבל, פנחס ספיר קיבל, הרב מנחם כהן קיבל, ומנהל הסוכנות היהודית עוזי פיינרמן. הוא קיבל איזה ספר, אחרי שתיים שלוש דקות הוא אמר לי "שלום, זה כבד לי". העברתי את הספר למישהו אחר, לקחתי אותו, ישבנו שמה, בספסל האחורי, הוא אמר לי "חם לי, אני רוצה לצאת החוצה" יצאנו לאיפה שהיום הסככה, הבאתי לו כסא. הרגשתי שהוא הולך לאבד את עצמו, הוא שם את הראש שלו על הכתף שלי, בינתיים קראתי לאיזה קצין אחד, שוטר, מערד. האמבולנס עמד בחוץ, אבל מרוב אנשים אי אפשר היה ללכת. הרמנו אותו  על הכיסא והבאנו אותו לאמבולנס. האמבולנס שם עמד מעל חצי שעה שטיפלו בו. אני הרגשתי שהוא הלך . לקחו אותו לבית חולים, בדרך היה דיווחים. אחר כך היה טקס אצל מישהו בבית עשינו שם ארוחה, כל הזמן אחד המלווים שלו היה מדווח לו, והוא נפטר. פה לא הודיעו לראש הממשלה, אמרו לו רק יותר מאוחר. זו הייתה לי חוויה שאני לא אשכח בחיים. יש לי תמנה שעיתונאית צילמה עם הראש שלו על הכתף שלי. המושב עשה לו פינה בתוך בית הכנסת. לאדם הזה יש זכות גדולה מאוד. הוא היה עוזר לכולם. לא היה עושה לטובתו אפילו אגורה אחת. הבית שלו בכפר סבא, צריף שהוסיפו לו עוד צריף אחר, עם בלטות של הכביש ברצפה. אחרי שנה הזמנו את האישה והילדים לפה. היה למושב כל מני תכניות רצינו לעשות מועדון או משהו, הבן והאישה אמרו שאבא לא השאיר להם גרוש אחד, והם לא יכולים לתרום לעניין הזה. אלה האנשים של עלייה ראשונה-שנייה שבאמת עשו למען המדינה הרבה.


למה אתה הכי מתגעגע?

אמנם עברו הרבה שנים, אבל אני מתגעגע שבנבטים היו שנים טובות. נבטים, כל הארץ היו אומרים שזה דגניה ושהיה פורח. לזה אני מתגעגע. זה למעשה שכולנו ביחד, אין חילוקי דעות. כולם עבדו, כולם ייצרו, כולם הביאו את התוצרת שלהם דרך האגודה, האגודה היה לה כוח, כל המוסדות בחוץ אמרו "תלמדו מנבטים!". השיטה של נבטים מאז שאני זוכר, כל המוסדות היו פותחים את הדלתות שלהם בפנינו לא בגלל הפרצוף היפה שלנו. היה לנו שיטה. אני רוצה להשיג משהו, אני הולך למוסדות ואומר, 100 אלף שקל יש לי, אני רוצה עוד 200, בוא תעזור לי. זה גישה שכולם קיבלו את זה יפה. הם לא באים לבקש כעני שעומד בפתח. אז משרד החקלאות, הסוכנות היהודית, משרדי הממשלה עזר וככה התפתח המושב. אתה צריך לבוא למוסדות ולהגיד יש לי – חסר לי . ככה רוצים לעזור לך. בכוחות עצמינו עשינו את הדבר הזה. בזמנו כשהיה ארגון וכל המושב ביחד, הזזנו המון דברים. עשינו את המושב הזה –כשבאנו לא היה כלום, לא בתים ולא מים ולא חשמל ולא כבישים.


חדשות באתר