כניסה לחברים
כוכבי נגב רומזים
מאמר מעיתון "דבר"  5 בינואר 1947
נכתב על ידי הסופר אריה ליפשיץ

 

 

אם תלך לדרומה של הארץ ותוסיף לחדור הלוך וחדור אל מרחבי הנגב; אם תדרים ותנגיב ותעשה שם ימים וגם לילות, תראה לא בלבד כוככבים נוצצים הרומזים בשמים ממעל, אלא גם על הארץ מתחת. במרחביה עצום זה, שמתמזגים בו אפקי רקיע וקרקע, רוטטים ורנים יחד כוכבי לילה וכוכבי בוקר; אלה לאלה מאירים ומספרים רוב גודלו של הנגב וכבוד מעשי ידיהם של הבאים להחיות אדמתו ולהאדיר נופו. הנך רואה עולם בראשית ענק ושומם מתנשם ומתחדש לעיניך בנקודות ישוב עבריות, ואתה נרעש ולבך צר מהכיל חדווה זו רבת החרדה והתוחלת. אין כי שר האומה מכוון כאן את גלגל הזמנים ומבאר את פשרו המסתורי של קיומנו בשלשלת סבלם והתאוששותם של הדורות מאז ועד היום. כי הנה אנו חוזרים שוב אל אדמתנו העתיקה ומתקשרים בה, פורצים ימה וקדמה, צפונה ונגבה, ועם האחזותנו והתנחלותנו אנו לוחשים תפילה ונשבעים: לא עוד ניגלה ממנה, לא עוד נתרחק מעליה.
זכורני, בימי העליה השלישית, כשהיינו מגררים רגלינו ומגיעים עד באר טוביה ועד רוחמה - לתחנה אחרונה באנו; לא היו עוד ישובים עבריים בדרום הארץ. עתה נטינו ללון בנגבה ויצאנו למחרת במכונית עד בית אשל ונבטים ועד לרביבים. כשבע שנים קיימת נגבה, היווסדה מעשה התישבותי גדול כשלעצמו היה. לא זו בלבד; נגבה היתה ציון לנתיב מושך והולך, כמה לבאות. כשמה כן היא: נגבה! כוכב הדרום הוא, המאיר את הדרך לנגב. מסביב לה משתרעת למרחקים ארץ רבה, דלה ושוממה, והיא, נגבה, צומחת ועולה ומשופעת באדם, באילן ובבהמה, כולה טובלת בירק וצוהלת במים ומוארת בחשמל. כמה נפתלו אנשי המקום למען כיבושה וביצורה של נקודתם המרוחקת, המבודדת - עד שגברו ועשו חיל, והיו לישוב נותן פריו, שחבריו איתנים וילדיו חמודים, וכבר הוא משמש מקום חנייה בדרך דרומה - אל הישובים בנגב! אנו מסיירים את המשק לאור הכוכבים, ובטרם נשכב למנוחה נתכנס להרצאה על הנגב מפי מורה דרכנו, זאב וילנאי, השופע כולו חיבת הארץ וכוח ידיעתה.
בעוד לילה, עוד לא יצאה האשמורה השלישית וכל נגבה הס, הננו ננערים משנתנו ויוצאים לדרך בתוך אפילה וצינה. דממה רבה מסביבנו. לאט לאט מחויר האופק ממזרח ומרחבי האדמה מתעטפים במעטה אור שלפני הזריחה. המכונית מעלה תחתיה, תוך מרוצתה, פקעים-פקעים של אבק-עפר, המתאבך מאחריה כתמרות עשן. מימיננו כבר אפשר להבחין במרחק את גברעם ואת נירעם, וכשאנו מגיעים לדורות כבר עולה היום בחום שמש של שלהי תשרי. מאנשי המשק נראים רק יחידים בחצר. בחדר האוכל טורחות כמה נערות, תלמידות, שבאו לכאן לשנת עבודה, בהכנת ארוחת הבוקר. הן חביבות ומחייכות ורואות עצמן מקורבות למקום הזה. כרי הדשא הסמוכים לבתים, שטחי הירק והשדות אשר מסביב, אף הם מחייכים ברעננותה של שעת בוקר.
כשאתה רואה את נגבה, דורות ורוחמה ואת הישובים המרוחקים שמימין ומשמאל, מלפניהם ומאחוריהם, הנך נתפס להרגשה כפולה של חדווה ושל עצבות. חדווה - על שום כוח היצירה הפועם בתוכנו להחיות גם אדמת שממה שכזו שאין בה אדם ולא מים ולא עץ; עצבות - ששדות רחבים אלה המשתרעים כך דוממים ועזובים, ארץ עזובה זו הלא יכולה לכנס לתוכה מאות אלפים רבות מבני עמנו; אדמת אבות זו יכלה להעניק מקלט ומפלט לכל היהודים שנתענו והושמדו אך ורק מפני שלא ניתנה להם...
אך בני הארץ והחלוצים הצעירים, שעלו מן הגולה, לא ישלימו עוד עם אסונו של העם שאין לו קרקע מתחת לרגליו, לא ייכנעו עוד לגורל המר שבא על ראשיהם של מיליונים יהודים מידיד השונאים החפצים באבדנם מדור ודור. בני הארץ והחלוצים הצעירים, ובתוכם מחניכי עליית הנוער, יתנו גופם ונפשם לחידוש חיי האומה בעבודת האמה בכל שעל פנוי בהר ובבקעה, ויהא בשממה חרבה של צחיח סלע ולהט מדבר - אלה שטחים שרפסו וגוועו מאז גלו היהודים מארצם. הם ידבקו בהם ויהפכום למקור חיים. כן! כאן יחק חוק הצמיחה, כשם שחל בביצות חדרה וברחבי עמק יזרעאל, בהרי ירושלים וחברון. זה מבע ליבם ושפתותיהם. כל עצמותיהם תמארנה תנועת עמל ושמחת יצירה, הנושאות קול מכאן לרחבי הארץ ולמלוא העולם.
שני הבחורים המוליכים מיכלי מים מרוחמה לשובל (ביר-זבאלה), ידם במכונה ועינם חולשת על הסביבה. הם באים וחוזרים בנתיב הרוטט שבין שתי הנקודות וביניהן לבין משמר הנגב (ביר מנסורה), נתיב מתפתל שכבר התיישר ונכבש בגלגלי מכוניתם והוא קיים ועומד. הם וחבריהם נתונים בתוך החדש, הראשוני - וזהו הקובע. אתה רואה אותם שלווים בתוך מציאות מעמדם הרובינזוני, אך עיניהם בוערות ונמשכות אל הנכסף אשר יקום פה בשדה ובמשק סביב לצריפי המגורה וכמה מן ה"מוסדות" שעל הגבעות המגודרות.
"כבר אנו מחכים לטראקטור; עוד מעט נחרוש ונזרע!" אומר חבר בשובל; "התכנית המשקית ודאי לא תתמהמה לבוא; לעת עתה אנו מכינים מה שרק אפשר לקראת העבודה הממשית" - אומר חבר במשמר הנגב. - אין לומר, שאינם יודעים בבירור מה רבים הקשיים להוציא פה מהאדמה לחם ומים; כמה עלולים האנשים להתיגע ולהיכשל עד שיגיעו למשק ולפרי שיוכלו לפרנס את בעליהם. יודעים הם גם יודעים! ודוקא משום כך ירצו להחיש ולהגביר הכל מן ההכנה לקנית הניסיון ואל הקבע. הם יזדרזו ויקדימו בעבודה ויגבירו חייל, לבוא אל הנחלה, הכרח הוא! כך היא הארץ! בצפון, לרגלי החרמון, זורמים מי מקורות ומעיינות חיים ואף משתפכים לריק מרוב שפע; ובנגב יובש וצימאון, חול ואבק אדמה; אבל אין ברירה. הנגב עצום מאוד ומוכרחים להחיותו וגם כדאי לעשות כן. "כי יפים פה מרחבי האדמה העטופים בשמי התכלת וביניהם הרבה דברים קוסמים, שאעפ"י שלא רואים אותם עכשיו, הם ישנם, ישנם!"
אתה עומד על אדמת שובל ומשמר הנגב והיא כאילו זעה תחתיה, מתרגשת מפסיעותיהם של הבחורים והבחורות, החפצים לעבדה ולהיות שליטים עליה. בפשטות באו הנה, כמשהו מובן מעצמו. הרגשתם הרגשת חולין, כאילו כבר נתגלו כה וכה והם פה מימים ימימה. אחד החברים בשובל (מחלוצי דרום-אפריקה) מחייך לו לעצמו ומעיר על שאלתו של האורח: "כן, יש ועובר פה צבא; לפני ימים אחדים באו עם מרכבותיהם הממונעות וחפצו לחדור אל החצר פנימה; אבל לשם מה, מדוע? סגרנו את השער וניהלנו עמם משא ומתן עד שנאותו להניח מרכבותיהם בחוץ ורק כמה קצינים הורשו לראות את נקודתנו. הם היו אדיבים. אדרבא, יבואו כאורחים, אך לא כמתפרצים".
אי-שם רחוק, מעבר לבאר שבע, שוכנות בית אשל ונבטים (מדסוס) מזה, גבולות ורביבים מזה. עד שתגיע אליהן תעבור מישורים רחבי ידים וגבעות מתעגלות, הרובצים חומים ואפורים וצהבהבים, כמתעלפים. רביבים מבהיקה בלובן בתיה ככוכב-יום מרנין בלב מדבר. מתוך פיסות הקרקע שנרכשו עד עתה בנגב הגדול, כאן החלקה המכובדת ונסיונות הצמיחה המענינים ביותר בגידול תבואה ובעצי פרי, בירקות ובאילנות נוי. עמלם של אנשי רביבים בטיפוח האדמה ובאיסוף המים לא יתואר אלא במראה עינים מקרוב. כי כאן נשתנו סדרי בראשית. און כביר זה, הוד שורה עליו. מפלאי העולם. אפיקי הנגב הגאים ושוטפים בימי החורף מהרי חברון ונקווים על ידי הסכר שהוקם בתוך ואדי עסלוג' אל הבריכות העצומות שהותקנו במקום - איזה מפעל אדיר במזיגת כוחו ושכלו של היהודי בימינו! הרי בנין הסכר וחפירת תעלת המים הארוכה המוליכה מן הסכר אל הבריכות לצרכי השקאת השדות. פירושה האמיתי של חלוציות ארצישראלית מובן יפה במקום הזה. בית אשל אחות היא לרביבים, לפחות בדמיון שבין החצר ובניניה ובירק האופף אותה. ואולם מזרחה לה מסתמנת ושוכנת לה נידחת ובודדה נבטים, והיא עודנה באיבה. כאן עלו צעירים וצעירות מבני עדות המזרח. מעיראק, סוריה, מצרים ותימן, וביניהם כמה מעולי מערב אירופה - קיבוץ גלויות טיפוסי, המאוחד בלב ומאוהב בנפש, לגדול פה ולהשתרש בחיי שיתוף לעולם. ליד פתח גדר התיל הכפולה בונים בנין קטן, "מדבח" שתשמש לקבלת פני אורחים ערבים העוברים כאן בדרך המובילה למפרץ עקבה. את הלבנים לבנין ליבנו מאדמת המקום. הבחורים גובלים טיט, נושאים לבנים ובונים, והבחורות עוסקות במטבח ובמכבסה. הלך בידואי מצומק מתקרב עד שער הגדר ואחריו רוכב על גמל חגור חרב, ומיד יוצא חבר מן הצריף ומכבד אותם במים מן הכד. כמעט כל אנשי נבטים דוברים ערבית עסיסית וחזות פניהם שחומה, לוהטת. גם אנשי נבטים מחכים בקוצר רוח לבוא הטראקטור כדי לחרוש ולזרוע, מצפים לתוצאות נסיון הקידוח בקירבת המקום.
"כאן יהא מושב עובדים נאה, ואולי יהא לדוגמא לכל חברינו", אומר אחד מהם ששפם דק משחיר על שפתו העליונה. "לא נתפאר, אבל אנו חזקים ויודעים את הארץ ואת תושביה. עוד נכונות להתישבות העובדת הפתעות נעימות רבית מצד בני עדות המזרח".

בלילה מעלים אורות בישובי הנגב והם מהבהבים ברעדה למרחקים.
נוצצים ורומזים הכוכבים בשמים ועל הארץ.

 

חדשות באתר